זה לא כל כך נעים לראות סטטוס סגור / בר אומנסקי

על הסגירה של עמוד הפייסבוק המצליח "סטטוסים מצייצים" נאמר כמעט הכל. עכשיו הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהחליט – איך אנחנו רוצים שיראה האינטרנט שלנו?

בחודש שעבר געשו דפי הרשת עקב סגירת הדף הישראלי הפופולרי מכל ברשת החברתית "פייסבוק". ראינו איך שני צדדי המתרס מגיבים לפעולה השנויה במחלוקת: אושיות רשת מפורסמות הגיבו בעד ונגד, עם מסכת של טיעונים מוצדקים או חלשים, שמילאו את הפיד בפייסבוק, מגישי תוכניות האירוח בטלוויזיה סיפרו בדיחות טיפשיות ושאלו לאן נעלם חופש הביטוי.

המקרה של "סטטוסים מצייצים" רחב הרבה יותר מאשר חשיפה לתוכן מסחרי בדלת האחורית שלנו. הוא מגלם את הפחד האמיתי שקיים בכולנו משימוש ברשת: אנחנו לא תמיד יודעים מי נמצא שם, בצד השני של המסך, ומה המטרות האמיתיות שלו. לכן, הגיע הזמן שנשאל את עצמנו איך אנחנו רוצים שיראה האינטרנט שלנו. האם אנחנו רוצים שהוא יהיה סגור, לא מגוון ומנוהל על ידי תאגידי ענק? או פתוח, ליברלי ודמוקרטי, כזה שנוכל להפיק הנאה ומשמעות מהשימוש בו?

אנו עומדים על צומת דרכים מוסרית, ערכית ותפעולית, והגיע הזמן שנתחיל לפעול בנושא. אנחנו צריכים לאמץ ולבנות לעצמנו סט ערכים אישי. חוויה לימודית שתקנה לכולנו את היכולת להבין את הרשת וכיצד יש להתנהג בה.  מספקי התוכן ותאגידי הענק גם הם מעבירים בכל יום שעובר עוד ועוד חוקים ונורמות התנהגותיות נכונות ברשת, אבל עכשיו יותר מתמיד, יש מקום גם לאחריות אישית על הספרה הוירטואלית שלנו.

מילת המפתח היא למידה. בכדי שנוכל לקיים רשת פתוחה, ליברלית ומתדיינת עלינו קודם כל לחנך את הציבור להתנהגות אינטרנטית נכונה.

ממש כמו שהדור הצעיר מלמד את סבא וסבתא את ה"הכללים" לשימוש בפייסבוק ובשאר הפיצ'רים החדשניים, הדור המנוסה והמבוגר יותר צריך ללמד את הדור הצעיר איך "שורדים" באינטרנט. הורים צריכים להיות בעלי הבנה ברשתות חברתיות ובתפעול שלהן. גם הם צריכים לעבור סדנאות ולקבל תמונת מצב של האינטרנט והתנהגות נכונה ברשת.

כמובן שחייבת להיות אחריות מסוימת גם על  בתי הספר. תוכניות חינוכיות וסדנאות מותאמות לכל הגילאים על הרשת וכיצד יש להתנהג בה הכרחיות כחלק משינוי הגישה שלנו לנושא. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לצייד את הילדים ובני הנוער במידע משמעותי, שיוכל לעזור להם בעת צרה: למי פונים אם משהו מסתבך? באיזה סוג של אתרים לא כדאי להשאיר פרטים אישיים, איזה סוגי אתרים לא בטוחים קיימים שם בספרה הוירטואלית.

כל זאת, תוך הבנה כי הדבר החשוב ביותר הוא לא לסגור בפניהם אפשרויות ולהגביל אותם, אלא לאפשר להם להבין את הסכנות ובכך להעניק להם אחריות אישית בשימוש שלהם, לאפשר להם חופש בצורה חכמה שתגן עליהם ובכך תשמור על כולנו בטוחים, כדמויות מחנכות וכחברה אכפתית ואחראית יותר.

גם כאן, כמו בחיים, יש "מעברי חצייה" שצריך להיזהר שחוצים אותם. להסתכל לצדדים וללמוד איך לעבור בבטחה לצד השני. צריך ללמד אותם על החשיבות של פרטיות ברשת, להסביר להם בשפה כנה בגובה העיניים מה באמת יכול לקרות. להבין אותם ואת הצורך שלהם בחשיפה, להכיל את השינוי בערכים שחל בתרבות הנוער ולא לזלזל בה. לנסות למזער נזקים ולשמור עליהם בטוחים ומאושרים ככל האפשר.

לאט לאט אנו מצליחים להבין כחברה את המשמעות האמיתית של עולם האינטרנט. יש דברים שנצטרך ללמוד יחד, יד ביד עם הדור הצעיר והמבוגר יותר.  נעשה טעויות במהלך הדרך, אבל נהיה עם האצבע על הדופק. בכדי לאפשר עולם אינטרנטי פתוח, עם מגוון תכנים ואפשרויות, יש ללמד את הגולשים, מבוגרים וצעירים כאחד את המורכבות של הרשת, את היופי והכיעור שלה שקשורים זה בזה לנצח.

האינטרנט הוא חבל ההצלה התרבותי שלנו. אם נעצור לחשב מסלול מחדש, נבין את היכולת האישית של כל אחד ואחת מאיתנו לייצר חברה דמוקרטית, לימודית ובעלת יכולת גישור על פערי גיל, מין, מגדר וגזע.  בכדי לאפשר חברה כזאת, אנחנו צריכים ללמד את הכלים והמיומנויות הנכונות לשימוש בדבר המופלא הזה, שנקרא האינטרנט שלנו.

_________________________________________________________________

הכפתור האדום מזמין אתכם לקחת חלק בבלוג. כתבו לנו על חוויה בנושא בריונות ברשת שעברתם - ואנחנו נדאג שכולם ישמעו.

מילים שיכולות להרוג/ בר אומנסקי

 "אל תשתפו, אל תשתתפו" היא הכותרת הבומבסטית של הסרטון המדובר החדש שהופץ השבוע בכל רחבי האינטרנט. הסרטון הקצר, שקיבל את השראתו מפינת "טוויטים מרושעים" מתוכנית הלייט- נייט של המנחה האמריקאי והקומיקאי, גי'מי קימל, מציג את סלבריטאי ישראל קוראים בקול טוקבקים שליליים ומרושעים שנכתבו עליהם ברשת.

בסרטון, ממש כמו בפינה המדוברת, סלברטיאים מקריאים טוקבקים מרושעים שנכתבו עליהם בכל רחבי האינטרנט. היוצרים הישראליים החליטו לשנות את הגישה שנהוגה בתוכניתו של קימל (הומוריסטית וקלילה) ויצרו סרטון הומני, רגיש שלא משאיר עיניים יבשות בסביבה לאחר הצפייה בו.

נראה שמשהו מתחיל להשתנות כאן, בזירה האינטרנטית שלנו. העולם הופך מודע יותר ויותר לכוח העצום שטמון ברשת הגלובלית הזאת, וגם להשפעות מרחיקות הלכת שיש לה, אפילו על הגורל שלנו כחברה ואינדיווידואלים.

ההבנה כי למילים יש משמעות עצומה על חיינו, היא קונספט עתיק יומין. המושג "חיים ומוות ביד הלשון" מבהיר לנו את כוחה של מילה להפוך גורלות, לטוב ולרע. הידיעה כי אנו אחראים ברמה מסוימת על החיים שלנו, מעניקה לנו מודעות ואחראיות אישית על ההתבטאויות שלנו במרחב הציבורי והבינאישי.

אותו המסר מנסה לעבור אלינו בצורה חדשנית יותר בכל הנוגע לטכנולוגיות שמציפות את הסביבה שלנו. מהפכת הסמארטפונים גרמה לרשות למלחמה בתאונות הדרכים להגיד לנו שבעצם, מילים יכולות להרוג גם בכביש. כל פעולת הסתמסות בזמן נהיגה משמעותה סיכוי לפגיעה עצמית, וגרוע מכך- פגיעה בסביבה.

עכשיו, יוצרי הסרטון מנסים לתאר לנו באמצעות רגש אנושי וסלבריטאים (שילוב קדוש לכל הדעות) שגם למילים אנונימיות ברשת יש השלכה על החיים האמיתיים שמחוץ למסך.

אשת העסקים וחברת הכנסת לשעבר פנינה רוזנבלום, המאסטר שף אייל שני, הבלוגר והיוצר עומרי חיון ועוד רבים אחרים מדגימים לנו בצורה הכי פשוטה ואנושית, את הכאב העצום שטמון באלימות ברשת. במילים הקטנות שחודרות פנימה וגורמות לנו להתכנס לתוך עצמנו ולכאוב. כל שורה שהם מקריאים למצלמה כאילו צובטת אותם ואותן עמוק בפנים. אנו סוף סוף רואים את הסלבריטאים שלנו מביעים רגש אחר, עמוק יותר ובעל משמעות רבה יותר מההצגה המנצנצת שהם מעמידים על מסכי הטלוויזיה שלנו.

קורה כאן משהו טוב. הכאב הזה, ההזדהות. הם טובים לנו כחברה. הגיע הזמן שנקבל סטירה לפנים. הגיע הזמן שנראה איך נראית ילדה צעירה שקוראת תגובות נאצה שנכתבו עליה, בלי שום סיבה הגיונית. אם לא נזדעזע עכשיו, זה כבר לא יקרה לנו לעולם. הגיע הזמן שנפסיק להסתתר מאחורי חומת המגן האנונימית של האינטרנט, ונקלוט שגם בצד השני יושבים בני ובנות אדם. מורכבים ונפלאים, מוזרים ויפים ממש כמונו. גם אם הם בפריים טיים של ערוץ 2, וגם אם הם יושבים בשולחן האחרון בפינת הכיתה שלנו. מילים יכולות להרוג, את החברה שלנו ואת האנושיות שבנו.

אני ממליצה לכם לקחת כמה רגעים ולהשקיע מחשבה בנושא. האם גם אתם רואים תגובות כאלה ? האם גם אתם מתלבטים לפעמים כיצד להגיב? האם קרה לכם שנפגעתם? האם קרה לכם שלא התאפקתם והגבתם בצורה פוגענית כלפי אחר? והשאלה הכי חשובה – איך אפשר לעצור את זה?

יום אחד פשוט נשברתי

זה התחיל מהדברים הכי קטנים והגיע לגרועים ביותר. ילדים מהכיתה היו מתרחקים ממני ומשפיעים על אחרים. סבלתי מבריונות קשה בתיכון. מהקנטות והצקות מילוליות חוזרות ואיומות. יום אחד פשוט נשברתי. לא היה אכפת לי מהפסיכולוגית, מבית הספר או המשפחה והחלטתי להתאבד.

ח.ק (השם המלא שמור במערכת)

 אני בן 17 מרמת גן

לצערי במשך כל חיי נאלצתי להתמודד בילדותי עם אלימות פיזית ומילולית רבה בשטח הבית ספר היסודי. הזיכרון הכי מדויק שלי מילדותי הוא מכתבי האיום שהייתי מקבל מהתלמידים בשטח הבית הספר היסודי או ממשפטים כמו: "חכה אחרי בית ספר" או "חכה בסוף היום" וסימנים מאיימים של "חכה, חכה, אני הולך להרוג אותך". הייתי מבועת מפחד כל היום. אפילו היו רודפים אחריי בריצה עד הבית בשביל לעשות זאת.

כמובן שבבית ספר היסודי לא יכלו לעשות כמעט שום דבר ממשי, למרות שידעו הכול. בסופו של דבר, בכיתה ו', עברתי כיתה והמצב החל להשתפר.

לאחר שבסופו של דבר מצאתי את המעגל החברתי שלי, הגעתי לתיכון, שם נפרדתי מכל החברים הקודמים שלי. אף אחד מהם לא היה מודע למצב הנפשי שנקלעתי אליו במשך אותו הזמן, אפילו לא אחי, לא צוות התיכון, לא משפחתי, ולא אף אחד מקרוביי.

בדיוק באותו הזמן נכנסתי לכיתה ט' לתיכון וכבר מתחילת השנה סבלתי מבריונות קשה בתיכון. מהקנטות והצקות מילוליות חוזרות ואיומות ואף מגע פיזי של סטירות, מכות, "כאפות". הפכתי להיות הילד של השכבה- שאותו מקללים, "מכפכפים", שמרביצים לו, צוחקים עליו ודורכים אליו כל עוד יש להם הזמנות.

הרגשתי כאילו הילדות שלי חוזרות אליי מהתחלה. הגעתי למצב אבסורד שמתחיל להקניט אותי ילד או שניים, ובסוף 20 ילד מתחילים להקניט אותי בקללות והקנטות חוזרות ונשנות של "הומו", "גמד", "חרשן", "חנון" וכו'. דבר הנאמר כל יום, כל שעות היום בהם הייתי נמצא בכיתה ובשטח בית הספר. רק משום שהייתי קצת נמוך לגילם, קצת קטן פיזית. בנאדם בסך הכול רציני שרצה להשקיע וללמוד.

כמובן שהבדיחות היו מן הסתם רק עליי, זה התחיל מהדברים הכי קטנים והגיע לגרועים ביותר. ילדים מהכיתה היו מתרחקים ממני ומעבירים את השפעתם אל אחרים ולמעשה הייתי נשאר יום יום בבית. לחבר הכי טוב שלי מהיסודי שבא איתי לאותו תיכון לא הפריע שגם חבריו לכיתה היו יורדים עליי. הם היו מאוד אכזריים כלפיי, להפך, הוא אפילו בשמחה הצטרף אליהם. העיקר להתחבר איתם.

באותו זמן גם אחי עבר תקופה קשה מאוד מבחינה חברתית, הוא "זכה" להקנטות קשות ולמקרים חמורים שהסתיימו גם באלימות והייתי לצידו כל אותו הזמן. הוא היה מראה צד קשוח נגד הבריונים בבית הספר שלו ולמעשה היה מתפרק לי כל יום לרסיסים בין הידיים, כשהוא בכלל לא יודע מה אני עברתי.

הייתי מנגב לו את הדמעות החמות ואומר לו שהכול יהיה בסדר ושיהיה חזק, שזו סך הכול תקופה קשה ושהיא תעבור. במשך יום יום הייתי מקשיב לסיפורים שהוא היה מספר לי. איך היו מתעללים בו בתיכון, בגלל מראה והתנהגות, כל הדברים הקטנים והכואבים ועד הדברים הגדולים שפשוט זעזעו אותי.

במשך כיתה י' המצב לא השתנה הרבה, ורק החמיר. ההצקות בשני התיכונים השונים רק המשיכו, הדבר היחיד שהציל אותי היה המעבר לכיתת המגמה לשנה החדשה, שבה בעצם נפרדתי ממי שהעביר אותי סבל כל השנה הקודמת. לצערי, המזל הזה לא שפר על אחי. אצלו הבעיה הייתה עמוקה יותר, בזמנו אפילו יותר משלי. ההקנטות אצלו היו חמורות ומסתבר שזה יותר מכיתה אחד, שתיים, לעיתים גם בית ספר תיכון שלם.

בהמשך השנה גיליתי קיר כיתה אשר הוקדש בשבילי. שמי היה חרוט עליו ובו כל הקללות של בני הכיתה ההם. בני השכבה יכלו לרשום עליי בצבעים צבעוניים, מודגשים ובלתי מחיקים. ילדה אחת צדיקה, החליטה לגונן עליי ולהסתיר זאת מפניי וניסתה למחוק ללא הצלחה את הדברים הכתובים בעיפרון חלש, עד היום אני מעריך אותה מאוד על כך. החלטתי בכל זאת לראות למה ישנו קהל ליד הקיר הכיתתי ההוא, וראיתי את הקיר עצמו. כל יום הייתי עובר, יום אחרי יום, וראיתי את ההערות ממשיכות לבוא. עד שהחלטתי להפסיק זאת ולבקש מאב הבית שייראה וימחק זאת.

למרות הכול, המשכתי לתפקד כראוי בתיכון. למרות שהדבר הרג אותי בפנים, למרות הלחץ הבלתי אפשרי בלימודים. אבל התחלתי להתנהג שונה, ולחזור הביתה בדיכאון באופן רצוף. אם במשך כל כיתה ט' הייתי נשאר בבית לבד, ומתפרק, בכיתה י' פחות או יותר קרה אותו הדבר, רק הפעם- זה התאפיין בהתנהגות שלי ובמצב רוח שלי, באופן בולט.

החלטתי בסופו של דבר לספר למשפחה שלי את כל מה שקרה בכיתה ט' ושיתפתי אותם לגבי ההצקות גם מאותם ילדים ובני שכבה נוספים בכיתה י'. בסופו של דבר החלטתי להצמיד לעצמי פסיכולוגית. הוצמדתי לפסיכולוגית בית הספר, ופשוט פרקתי באופן שבועי את כל הדברים שהם היו עושים לי מידי יום. בית הספר עצמו לא היה מודע כלל למצב שאליו נקלעתי. הם לא ידעו, לא שמעו ולא ראו ולא היה לי למי לפנות חוץ מאשר לפסיכולוגית. כל כך התביישתי וגם ככה ידעתי שלא יהיה אפשר לעשות דבר נגד זה.

בסביבות חודש אפריל, שנה שעברה, נכנסתי לדיכאון עמוק. במשך כל הקרבות, יום אחד פשוט נשברתי. לא היה אכפת לי מהפסיכולוגית, בית הספר, או המשפחה, והחלטתי להתאבד. כתבתי מכתב התאבדות וכתבתי שם את מה שהרגשתי אז ופרסמתי אותו באתר מסוים שהרגשתי צורך לפרסם אותו בו. פשוט בכיתי שעה שלמה, לבד, בחושך, על הספה בסלון, בעודי מדמיין איך אעשה זאת. בסופו של דבר, נרדמתי עם הדמעות על הכרית. התעוררתי מיוזע כאשר אני מוצא למחרת בבוקר שני שוטרים בביתי פונים אליי ואל משפחתי בטענה לניסיון התאבדות. בעקבות כך, הוחלט לתגבר לי את המפגשים שלי עם הפסיכולוגית.

לקראת כיתה י"א, עברתי אבחון פסיכיאטרי שבו אובחנתי בכך שאני סובל מ"דיכאון מז'ורי" והתחלתי לנטול כדורים נוגדי דיכאון. אך הכדורים לא שיפרו את הרגשתי בנוגע לחברה הקיימת בבית הספר.

בכיתה י"א, נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים של התיכון שלי, מה שרק החמיר את המצב. בסופו של דבר, כל האלימות המילולית שהחלה מכיתה ט' עברה כעת לאלימות פיזית קשה ולהקנטות קשות בפייסבוק. עד מקרה אחד שהעניק לי התפכחות והבנה שעליי לעזוב את אותו תיכון והוחלט להעביר אותי בדחיפות תיכון.

באותו זמן הייתי עדיין שרוי בדיכאון. גם בתהליך המעבר וגם אחרי המעבר זה השפיע עליי קשות. המשכתי לפגוע בעצמי ובסופו של דבר ביצעתי ניסיון התאבדות שבו בלעתי הרבה כדורים בבת אחת על מנת לא להרגיש את הכאב שחשתי באותו הזמן. איבדתי את הרצון לחיות. הם גרמו לי להרגיש לוזר שרק צריך לצאת מהעולם הזה לתמיד, לא משנה לאן יעבירו אותו. למרות שאהבתי את אותו התיכון בגלל הצוות המדהים שהיה שם ותמך בי, עזבתי את התיכון וכעת אני בתיכון אחר .

לאחר הסתגלות קלה אני מאושר.

אך זה לא פתרון!

ישנם המון ילדים ונערים בגיל שלי ואפילו צעירים בהרבה ממני שעוד סובלים מהצקות והקנטות בבתי הספר. מבריונות קשה שכוללת גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית קשה, שאין להם מה לעשות ולמי לפנות ונאלצים לסבול זאת כל יום. גם כשפונים, בית הספר לא יודע מה לעשות. בדיוק כמוני ואפילו גרוע מכך. הן בבתי הספר היסודיים והן בתיכוניים.

לפני שנה, נער בן 15.5 - דודאל מזרחי ז"ל התאבד לאחר בריונות קשה בבית הספר התיכון שלו. היא כללה אלימות מילולית ופיזית כלפיו ומה שדחף אותו לבצע את המעשה היה הבריונות ברשת הקשה שהופנתה אליו.

לאור המצב אני מעוניין לחוקק חוק נגד בריונות בבתי הספר בכל רחבי הארץ וחוק נגד בריונות ברשת, או לפחות שמירה על כך. לפי מיטב ידיעתי לפני זמן לא רב, נחתמה אמנה עולמית נגד בריונות ברשת וישראל לא חתומה עליו. פניתי למספר גורמים לגבי חוק הבריונות בבתי הספר וגם לגבי הבריונות ברשת, אך אין ממש מענה. אני מבקש בכל לשון של בקשה, שמי שמסוגל ויכול להעביר את מכתב זה לגורם משפיע, לעלות את החוק לכנסת, לזרז אותו או כל דבר שיוכל לעזור, שבבקשה ייעשה זאת.

הכתבה פורסמה לראשונה בפורטל המשפחה הישראלי

_________________________________________________________________

הכפתור האדום מזמינים אתכם לקחת חלק בבלוג. כתבו לנו על חוויה בנושא בריונות ברשת שעברתם - ואנחנו נדאג שכולם ישמעו.

להרוג במילים

מאת נועה גורן

הייתי רוצה לקחת אתכם חזרה לחטיבת-הביניים: בני גורן, קוצים, או מיי גאד מה זה הדם הזה אמאאא, ד"ש ל"א5!ן הC!ס!ן" באייסי, לואיסנה לופילטו, אני לא יכול לפהק כי שמו לי גומיות בריבועים, את בתולת שפתיים?, יש מסיבה בצוללת!, תלבושת אחידה, אול-סטאר, 'הגיים בויז'. זוכרים? באותה תקופה, בלוגים ברשת היו באופנה – וגם לי היה אחד. הבלוג בו כתבתי יצא מכלל שליטה וחיש מהר גיליתי שכל השכבה, המורים, אב-הבית ואולי גם כמה חיפושיות אמפיקומה קוראות שם. צנזרתי, אך לא הפסקתי. זה לא מפתיע אתכם אם אני בפייסבוק שלכם וכבר שמתם לב שאני קשקשנית.
יום אחד, עדיין בחטיבה, שבתי הביתה מבית הספר. זרקתי את הילקוט ורצתי למחשב.
טלפון. "הלו?"
"נועה" רעד קולה של חברתי ירדן, "את בסדר?"
"מה? כן... למה שלא אהיה?"
"נועה, אני מבקשת שלא תעשי שום דבר קיצוני כשתראי את זה".
כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחורה אקסטרה-רגישה. אני נעלבת אפילו כשצופרים לי (וצופרים המון. זה אומר משהו על הנהיגה שלי). באותן שנים הרגישות שלי הייתה בשיאה בגלל עניין אישי, וירדן ידעה על מה היא מדברת כשהיא ביקשה ממני לא לעשות שום-דבר קיצוני.
כבר ראיתי התכסחויות באינטרנט בעבר (למשל בכיתה ה', כשהייתי ה"גב" של חברה שהותקפה באייסיקיו . אני אחלה גב. אני קשוחה. תפסיקו לצחוק). אבל באותו היום, עולמי התהפך עלי.
שתי בנות – ואני יודעת את זה כי גיליתי מי הן – התעצבנו על שנדלקתי על מישהו. דרכן החיננית להרחיק אותו ממני הייתה לכתוב לי שאני אנורקסית, מכוערת, סתומה, מתנשאת, מעוררת רחמים ועוד דברים שאני לא מעזה לספר. זה היה טקסט מפורט ואכזרי במיוחד שתובל בקללות. מאותו רגע, במשך שבועות, האלימות המילולית הזו לא הפסיקה - והבלוג שלי נסגר כי לא עמדתי במתקפה.
האם הן מכירות אותי? עד היום לא. לא למדנו יחד, לא הלכנו לאותו שבט בצופים, כלום. אבל הן הזיקו לי. במרחב הקטן בו כתבתי מבלי להזיק לאיש ופה ושם העליתי תמונות שלי עם שרשרת ניטים – צלבו אותי. הפכו אותי במילים לבחורה קשה, מסוכנת וחולה. אני לא אפרט איך זה התפתח אצלי, כי זה התפתח רע. הטוב שיצא מזה זה שאף אחד לא הבין את אחי הקטן כמוני כשהוא נתקל בתופעה.
בריונות ברשת זו התופעה היחידה שמתפשטת יותר ממיילי סיירוס. אם יש לכם אחים/חברים קטנים ברשת החברתית - אל תעלימו עין. וודאו שהם לא לוקחים חלק בבריונות ברשת, מכל צד. תעשו מה שחיים הכט היה עושה ותתערבו. דוד-אל ז"ל, כמו רבים בעולם, התאבד בגלל הפייסבוק. גם אם אתם הייתם מצליחים להתמודד עם זה – אחרים מקבלים טראומה, ומתחילים לשאול את עצמם האם הם מסוגלים להמשיך לשאת את זה, בוודאי שבגיל ההתבגרות.
גם היום, כשאני כותבת ומעלה תמונות יש בי חשש קטן מההפתעות הרעות של הרשת. מצד שני, זה בדרך כלל שווה את זה. זה אפילו שווה את חמשת הדקות שביליתי בהדבקת תמונות של אנשים סובלים מסביב לראש שלי (בתמונה).

אתם יודעים, אני מתבדחת פה ושם, אבל כותבת את זה בדמעות. אל תתנו לאנשים להרוג במילים את היקרים לכם. תאמינו לי.

(אילוסטרציה: נועה גורן)                                                                                          

_________________________________________________________________

ראיתם מקרה אלים ברשת שאתם חייבים לספר עליו? הייתם קורבן להתעללות בפייסבוק? זאת ההזדמנות שלכם להעלות את המודעות לנושא ולקחת חלק בבלוג הכפתור האדום. כתבו לנו!

מאת מורן מישל

אני זוכרת כמה מריבות היו לי עם ההורים שלי בתור ילדה.
אני, כמובן, רציתי לעשות מה שבא לי. הם, לעומתי, רצו לדעת איפה אני, עם מי, מתי אחזור ואם יש שינויים.

באמת שלא הבנתי אותם. מה הם דואגים כל כך? מה כבר יכול לקרות בעיר שהיא חצי כפר?

אז הקפדתי לא ללכת בסמטאות חשוכות, לא לדבר עם זרים ולהגיע באיחור של פחות משעה.
ואז, עונש מאלוהים, גדלתי וקיבלתי ארבע בנות משלי.

טוב, נו... ברור שלא עונש. ילדים הם הברכה שלנו, אבל עכשיו אני לגמרי מבינה את ההורים שלי.

להיות הורים לילדים היום מחייב פי כמה וכמה מאמצים ומעורבות כדי להיות ערבים לביטחונם ולשלומם.
הסימטה החשוכה המיתולוגית, שהדאיגה כל הורה לבנות בשנות ה90 של המאה הקודמת, היא היום הדרך הראשית והמפחידה שבה הולכים ילדינו, ללא הבדל מין.
אי אפשר להתחמק ממנה. היא לא דרך צדדית, היא לא שביל עוקף, היא כיכר העיר.

אני זוכרת את הדאגות שהיו לי כשהן היו קטנות.
בגן ילד נשך אותן, בכיתה א׳ מישהו לעג,  בכיתה ד׳ חבורות של בנות איימו זו על זו בחרם.
דאגות רגילות שהן הקטנות שבדאגותינו, משום שהן חשופות. יש להן שם ופנים ואבא ואמא, אפשר להתמודד איתן.
את הפחד האמיתי שבהורות נוסח שנות ה-2000 פגשתי כשלראשונה חיברנו אותן לרשת.

נכון, תגידו – ׳אז תנתקו׳.

אבל אי אפשר. זה החוג החברתי שלהן.
שם הם נפגשות עם חברים. זה גן השעשועים שלהן.
אבל בשונה מגן השעשועים שבו אנחנו רבנו עם חברים-  שבו נקלעו חבורות ילדים לתגרות, שבו עברו מבוגרים ויכלו להפריד, ובכלל להשליט תחושה שאנחנו לא מצויין בוואקום, שיש מי שרואה- גן השעשועים של ימינו הוא סימטה חשוכה.

אם הם לא משתפים אותנו אין לנו דרך לדעת באמת מה קורה בין המתקנים.
מה שאפשר לראות על קיר הפייס שלהם- נעלם מעינינו כשהם נפגשים בקירות של הקבוצות הסגורות, וכשמדובר בוואטסאפ, או בסנאפ צ׳אט, או בהודעות מוקלטות.

אני מרגישה לפעמים שאני מאבדת שליטה כשאני מבינה שמאז המעבר לחטיבה התווספו כל כך הרבה פרצופים לא מוכרים לרשימת החברים של הגדולה בפייס, שמסתבר שכולם ״מהשכבה״ . ׳חצי הכפר׳ שלי הפך לעיר גדולה. וכך גם השכבות. אבל חוסר המודעות לסכנה ותחושת ה ׳לי זה לא יקרה׳ - לא השתנתה בחלוף השנים.

לפני חודש בערך, באה השנייה שלי, בת 10 בסך הכל.
היא סיפרה שבבית הספר העבירו להם הרצאה מעניינת.
מעניינת? בבית ספר?! ושהיא תודה בכך?? ישר נדרכתי...
מסתבר שדיברו איתם על אלימות ברשת. מה נחשב לאלימות, על מה חשוב לדווח, למה צריך להיות ערים, ומי יכול לעזור.

נו?, שאלתי- מי יכול לעזור? אולי מישהו יגיד לי בבקשה מי יכול לעזור?
״קוראים לזה ׳הכפתור האדום׳ ״ , היא אמרה, וסיפרה בדיוק איך זה עובד.
במילים שלה היא פשוט ניסתה להגיד  ׳איך לא חשבו על זה קודם?!׳

לילדים שלנו מתחילה לחלחל המודעות לסכנה.
קרו כבר מספיק מקרים שגבו מחירים גבוהים בשביל להגיע לכך, לכן הם יודעים ממה צריך להיזהר ולפחד.
אבל זה לא מגניב להתלונן, זה לא מגניב להיות הנפגע. (ולאחרונה הוזהרתי שזה גם לא מגניב להגיד מגניב.)
אז הנה רשת בטחון שמתאימה בדיוק למידותיהם ולצורך העכשווי.
הבת שלי מיהרה הביתה לספר לי על זה, וביקשה שנוריד ונתקין את הכרום מיד במקום הדפדפן שיש לנו, כי היא הבינה שיש כאן משהו שמדבר בדיוק בשפה שלה. כפתור קטן שנותן מענה לצורך ומגן גם מפני פגיעה בתדמית ומ׳ מה יגידו׳.

הם יודעים שמסוכן להם שם, אנחנו בסך הכל צריכים להגיד ׳תהיו ערניים, ואנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לשמור עליכם׳. ואם צריך להוריד דפדפן חדש וכפתור אחד אדום, אני על זה. 

_________________________________________________________________
על הכותבת:

מורן מישל, בת 35 ואמא ל-4 בנות בגילאי שנה וחצי עד 12 וחצי. בעלת חברת as-is לשיווק וקידום באינטרנט ואחראית על תחומי נראות ותוכן רשתות חברתיות. כותבת בלוג אישי במגזין האינטרנט לנשים "סלונה".

_________________________________________________________________

ראיתם מקרה אלים ברשת שאתם חייבים לספר עליו? הייתם קורבן להתעללות בפייסבוק? זאת ההזדמנות שלכם להעלות את המודעות לנושא ולקחת חלק בבלוג הכפתור האדום. כתבו לנו!

הכפתור האדום מתחדשים בבלוג ומזמינים אתכם לקחת חלק!

בלוג הכפתור האדום